בית אודות בלוג פוטוגני צור קשר

חרד מעל מסך הטלוויזיה שלי א' אייר תשע"א, 05/05/2011


יותר ויותר חרדים ודתיים לשעבר או לפעמים ממלאים את המסך. האם זה טוב ליהודים? קובי סלע לא בטוח. בעיניו המפגשים הבלתי אמצעיים בתור לסופר, כנים יותר מעוז זהבי בכיפה.

משהו טוב - או מוזר - מתרחש בשנים האחרונות על גבי המרקע. אולי בגלל שמיצינו את כל האופציות האחרות, אולי בגלל שנתח חובשי הכיפות בתעשייה גדל, ואולי בגלל תקציבים מקרנות עשירות, אבל לאחרונה ממלאים סיפורים, סדרות וסרטים שנוגעים בהוויה המסורתית ובזהות היהודית כל פריים אפשרי מצוי.

מרחק נגיעה ארוך עבר מאז החלו לצלם סיפורים אנושיים סביב המסורת היהודית בפריים טיים. שחקנים מוכרים עוטים זקנים וכיפות, שחקניות מחליפות אג'נדה בשביס. גם תכניות הריאליטי מתהדרות בשומר מצוות תורן ו/או עבדקן.

אני מודה, בתור חובש כיפה (שחורה, נעים מאד) התלהבתי כשקרובי משפחה רחוקים ושכנות למעלית התחילו להביע עניין בהבדל בין כשרות בד"ץ לכשרות ה- OU ושאלו "מה אכפת לרב אמנון יצחק ששוואקי מופיע בקיסריה?".

יכול להיות שהצורך של הציבור החילוני לגלות עוד על אורחות חייו של הדוס הממוצע נובע מהופעה מבריקה של יורם כהן ב"אח הגדול"? אולי. מאידך, אני גם לא יכול לקבוע בוודאות שהראיון האחרון של ח"כ הרב חיים אמסלם אצל רזי ברקאי הוא ששיגר מאות מתעניינים להרים טלפון לארגון "ראש יהודי". ובכל זאת מותר להסכים שהנוכחות המוגברת של דוסים ודוסים לשעבר על המסכים, מייצרת באז.

ועם זאת, הביטוי הטלוויזיוני חוטא לאמת, תועמלני ואפילו מתחיל להימאס. נכון שחיי משפחה שבנה חוזר בשאלה הם לא קלים, אבל רבותיי, נמאסתם. בעבר, לפני מיליון שנה ועשרות ערוצי VOD, נפעמו כולם מדתי וחילוני המתרוצצים אחרי ג'יפ "בסוף הדרך". אבל היום זה כבר מלאכותי ומעיק. כי כשפרנסי ערוצים מסחריים משקיעים משאבים בסימני שאלה, סימני קריאה וסימני חיים, אני מסיק שהגיעה עת תשלום. האפליה המתקנת שנועדה לשרת את היוצאים בשאלה, מייתרת את העשייה ה'יהודית' עד כה.

האמת היא שהגשר הטלוויזיוני בין דתיים לחילונים לא מוביל לשום מקום; אם כבר, החיים עצמם הם הגשר. אנחנו נפגשים במילואים, בתור ל'רמי לוי' ובפקקים בדרך לנמל תל אביב. תשאירו את זה ככה. חשיפת היתר עלולה להוביל לפיצוץ מיותר, ולכו תדע איזה סרטים עוד יעשו על זה.

רק אתמול הזדמנתי לפגישה של בעלי עסקים, לא דתיים בעליל, שניסו להבין מי הקהל הדתי שאיתו הם מבקשים להחליף אי אילו מאות אלפי שקלים (מול חשבונית). בשנת 2011 יושב איש עסקים ישראלי, משכיל, שכבר עבר לא מעט בחייו העסקיים, ומקשיב בעיניים נוצצות לתיאורים על שותפיו לעם. "לא ידעתי", הוא יתנצל בהמשך השיחה, "לא תיארתי לעצמי שמותר לכם לקרוא, לטייל, לנסוע לחו"ל, להתלבש אופנתי ועדיין להיחשב דתי...". כך, לצד דמעות ההתרגשות שנקוות בכולנו, אני תוהה אם לא מסחרנו מדי את היהדות, ולו רק בשביל לקבל קורטוב של לגיטימציה חילונית.

פורסם באתר צו פיוס, בעקבות סדרת הטלויזיה סימני שאלה



איך לסמס 'שנה טובה' עם נצנצים? כ"ח אלול תש"ע, 07/09/2010


בלוגרית חדשה בקוביסיה, ברוכה הבאה

תשע"א, התפר שבין ה-10 ל-11, כמעט בפתח. ענין של עשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות ואנחנו עומדים לעוד משפט חד שנתי, נידונים בין השאר על עד כמה נתעניין במבצעי טיטולים, אם יהיה את מי לטטל, אם נריב מי יטטל, וביננו, אם יהיה בכלל מי שיטטל. יש ילדים שאחרי יום דין כזה איבדו את מי שיטטל. טוב, מיצינו את המטוטלת, כף הקלע, או כל שאר מושגים שעושים לנו לא נעים במצפון.

אחד האלמנטים היותר נעימים של חודש הרחמים והסליחות, הוא איחול השנה טובה הבנאלי והבלתי מתחייב בעליל. שכן, ט. כידוע. ל.ח.

הטפטוף מתחיל משהו בסביבות יג' באלול, כשהמרוקאים כבר שקועים עמוק בסולחה טהורה והאשכנזים אפעס, עדיין אומרים לקל נורא, "תרשום תרשום, תכף נדבר". או אז מקדימים חרוצים לשלח ברכות שנה טובה מתקתקות ומנותקות מהמציאות, מי זוכר בכלל שתכף שנה חדשה.

קונספטואלית, היה לנו טוב עם דף הקרטון המתקפל, ערימת הנצנצים שעליו, והשנה הבאמת טובה ודביקה שנחרטה על גבו, מעוטרת בדבש ושופר. קנינו שלושים כאלה, כשעוד היה "עשר" בשטר, הכנו רשימה במחברת הדפרון החומה וביילנו, ממש ביילנו אותן לכתובות שונות. אנשים קיבלו מעטפה קצת עבה לתיבת הדואר האפרורית שלהם, זה היה לפני שיקום שכונות ותיבות דואר של ברונזה וזכוכית חלבית. על המעטפה היה כתוב בכתב מדי אישי, לא היו מדבקות מודפסות של כתובות או מוענים, "לידידי היקר", "לסבתא המתוקה", והמעטפה הייתה סגורה היטב ברוק אנושי.

כשהגיעו הפלאפונים המשוכללים, לא מספיק משוכללים בשביל להיות מעוקרי סמס, אבל בעלי פאנלים מתחלפים ואפילו- צלצול פוליפוני של אברהם פריד, הדברים קצת התערערו בדפרון.

זאת אומרת, זה לא ששוק כרטיסי הברכה המתקתקים הלך וגווע, להפך, הוא לבש צורה של כרומו ומיכל נגרין, הוא הפך לגדול יותר, מנגן, מוכן מראש. אבל עדיין, כבר לא רצנו לקנות בין שאר הסימנים, "גלויות מוכנות", היה זה פתאום מסרון מוכן. רשימת תפוצה. כמעט כמו ספאם.

האיחול הלעוס כלל בד"כ קצת אהבה, קצת אושר, הרבה כסף ואפילו זיווג/שלום בית/זרע של קיימא, הכל ב-30 אגורה. זה לא באמת מתומחר פר תוכן האיחול.

הבעיה התחילה כשהאיחול נשלח באבחת מקש ל200 אנשי קשר. הבעיה התגברה כשחלקם ראו אותה כיפה ומרגשת ואמרו וואלה, למה שלא נפרוורד?

בדומה לסינדרום משלוחי המנות המיתזזים מבית לבית, מצאו להם הסמסים המאד אישיים את הדרך החוצה מהמקוריות, האינטימיות וטיפת הנשמה שעוד שרדה פעם בכרטיסי הברכה המנצנצים.

אלו אותם מיילים המוניים עם בקשות נרגשות על ילדים חולים ו-"אם לא תעביר לעשרים אנשים תחלה עוד היום במחלה ממארת!", הסמסים נעשו אפורים, לא מרגשים ולמען האמת די מטרידים.

הבה לא נייפה את המציאות, בעולם בו "ערה?" הוא סימבול אוניברסאלי שארגון נ.ט.ל.י יכל לעשות בו שימוש מופלא, בעולם בו אנשים מסמסים לחברה עלומה שהם חנו, בעיר כלשהיא, ושהם הולכים לשלם על זה דרכה, וכל המסר הזה מגיע בדרך ניסית וממוקדת לפקח העירוני וה...מאותגר כללית, אי אפשר לשים מעצור לתקשורת הלגיטימית הזו, גם וועדות הרבנים לא הצליחו.

אני אחסוך את דעתי על ברכות השנה טובה המתוייגות בפייסבוק (שמצריך 2-3 פוסטים נוספים), אלה שמעוצבות כל כך יפה אבל ריקות מתוכן אישי וכל אימת ששמחה simcha  שמחיוף sinchayof תגיב להן בעליצות, תקבל התראה על כך, ותעודכן שוב בשנה טובה, ותתעצבן אבל לא תסיר תיוג, כי לא נעים, ואין מה לדבר על סטטוסים של אנשים, ריקים מיחס אישי ופרטי – כאלה שמתחילים באיחולים עמוקים ונגמרים בחחחחחח.

נוסטלגיה זה לזקנים שתמיד התלוננו, בדפים הילדים שלנו כותבים עד היום. כתב עגול וילדותי, אישי ויצוק אנושיות וזמן נטו שהוקדש לך. זה בטח יקח לכם 30 דקות נוספות, אבל נסו את זה, בכתב, על גלויית קרטון, כמו פעם, לא תאמינו איך השנה תהיה פתאום טובה לכם, לא רק קולקטיבית.

 

 

 

 



"1938" ח' אב תש"ע, 19/07/2010


לפני ארבע שנים, לאחר תפילת ערבית והקינות שרבטתי כמה מילים על בטן ריקה. לצערנו, בית המקדש עדיין לא נבנה והפוסט אקטואלי גם היום, למעט תיקון קטן אך מבאס: מאז חורבן הבית כבר עברו לא פחות מ 1942 שנה...

 

"1938"

נכתב בליל תשעה באב,
על בטן ריקה ושפתיים חרבות...

בבית הכנסת בו אני מתפלל, מתרחשת תכונה רבה בכל ראש-חודש אב. זה לא בגלל הדילים באילת, גם לא בשל הנופשונים באנטליה. הורתה של התכונה כבר בברכת החודש שנאמרת אמנם בקול שפל, אבל עם לא מעט קריצות, בעיקר באגף הגבאים הוותיקים.

מה לעשות ובקהילה אליה אני משתייך, התייחסו עם רבות השנים בהערכה רבה לפיוטי החורבן והקינה, בן אחר בן העבירו את מסורת היללה. עם ירידת הדורות נתקבצו להם מנהגי אבלות חדשים שמאפילים על מנהגי דור החורבן, או בלשונו של פרוספר, הגבאי הבלתי מעורער: "כל דור והחורבן שלו..."

רק כדי לסבר אוזניים אשכנזיות, ארמוז שהחזרה הגנראלית לקראת מופע פיוטי החורבן, מתקיימת כבר בה' באב, אז גם חל יום ההולדת של בית הכנסת עצמו, שנבנה לפני 56 שנים, אבל מי סופר.

ציבור המתפללים, שמכיר בערך החורבן ומקפיד כמעט בכל דיני האבלות למעט אולי גילוח והתזת מי קולון, רואה בהכרת המנגינות הרבות של המזמורים את תחילת ראשית גאולתנו, בבחינת "יותר גלות מזה כבר לא יהיה". ההכנה לגאולה השלמה מבחינתו, מתחילה בספרונים הדקים עם הציור של הכותל, זה שבוכה מתחילת החודש, ואף אחד לא יודע לומר אם הגשם ישטוף לו את הדמעות.

הערב, כמעט אלפיים שנה לאחר החורבן, מתמקמים נכבדי הקהילה על כריות מרופדות, שרפרפי פלסטיק, והיה גם מישהו שהצטייד בספר טלפונים (אזור חיוג 08, סימבולית מתחבר לחורבן היישובים בגוש). הספרונים נשלפים ועל פני שכניי היתה הארה, משהו בין חיוך נוגה להרגשת סיפוק, בבחינת עברה-עוד-שנה-ושום דבר-לא-השתנה.

הצעירים שבינינו, מחליפים מבטים, מודדים זקנקנים וזיפים חדשים ומהמרים בלחש על מי תיפול הזכות לפתוח את הערב בקריאת מגילת איכה. מתח קל באוויר הדחוס והמחניק (זכר לארבעה ימים ללא מקלחת של חמין), ומרציאנו, שלא מופיע בשום טופס הימורים, לוקח בגדול.

"בצאתי ממצרים", הוא מסלסל. "בצאתי מירושלים", עונים לו חבריו. האווירה בבית הכנסת הקטן אך העדתי מאוד, מתחממת לקראת רגע כיבוי האור. הנערים השובבים, שהתרוצצו עד כה בנעלי-בית חורפיות בין הספסלים ההפוכים, לוקחים פסק זמן כדי לחוות את "הקטע עם הנרות". ואכן פרוספר, גבאי בית הכנסת עם הזיפים הנכונים, קם ממקומו, פניו אומרות אבלות, ניגש אל ארון החשמל, ומוריד כפתור אחר כפתור, ונדמה שבכל מפסק חוזרים כולם שלוש מאות שנה לאחור. כשהוא מוריד את המפסק האחרון, זה עם נרות ה'יזכור' של הוריו עליהם השלום, משתתק הקהל והדמעות מאיימות להתפרץ. הקינות בבית הכנסת הזה הם כנראה הימים הגדולים של החברים כאן.

"היום!", מתחיל ממלא-מקום רב בית הכנסת, למנות את השנים לחורבן, "אלף תשע מאות, שלושים, שלושים, אה, כמה זה יוצא השנה?" הוא חומק מהטקסט המסורתי, ופרוספר, הגבאי הנצחי, גוער בו כאילו רוצה לומר המעט-שאתה-צריך-לדעת-גם אנחנו-צריכים-לומר-לך ?

"שלושים ושמונה!" מכריז פרוספר ואוטם בכך את הספק, והרב ממלא-המקום, חוזר אחריו בביישנות: "היום, אלף תשע מאות שלושים ושמונה לחורבן בית מקדשנו..." והקהל, שכבר לא עומד במעמסת ההתרגשות, פתאום מוחה כפיים...
"צצצ", מנסה הגבאי להרגיע, אך לשווא. בבת אחת חוזרים כולם אלף ותשע מאות ושלושים ושמונה שנים אחורה, ואפוסטומוס, אישיות לא אהודה במיוחד בערב הזה, נתקע בדמיונותיהם של המקוננים...

סוף התפילה.
בזה אחר זה מרים מרציאנו את אלה שכושרם לא מאפשר להם לקום באופן עצמאי ונאנח לכובד משקלם. "חורבן קשה השנה, אה?" מנסים לקשור איתו שיחה, סוג של הכרת הטוב, והוא, עם גב כפוף עונה להם: "בטח חורבן קשה, אני מרגיש אותו מאוד, כל הגב התחתון שלי חרב...".



לא צריך לחכות, 2020 כבר כאן ב' אב תש"ע, 13/07/2010


גילוי נאות: הפוסט הבא נכתב בפלטפורמת הפרסום החרדית, 'פשקוויל', כתגובה לפוסט-מאמר של נחום ברזנסקי בנוגע לאזלת ידי היחצני"ם החרדים דהיום. תהנו.

שיחת הטלפון המנומסת, לא ממש נפלה על אוזניים חפצות. זה קרה שלוש דקות אחרי ששיגרתי ידיעת יחסי ציבור, "לקוח חדש" הייתה הכותרת הסמי חגיגית.

"תשמע", התפתל הקול בחוסר נוחות, "לא שמעת ממני, כמובן, אבל למרות שהידיעה ששלחת מאוד מעניינת אותנו כי בדיוק עכשיו אנחנו מכינים כתבה מקיפה בנושא ואולי נשתמש דווקא בתמונות שצרפת, חשוב ש… זאת אומרת… כדאי.. ש.. תדבר עם מחלקת השיווק", היא לחשה וכמעט נחנקה.

על מה? שאלתי בתמימות מעושה (ומאוסה גם), אני מספק יחסי ציבור, איני משרד פרסום ואת בהחלט יודעת את זה, לא?

"נכון", היא ניסתה לחזור לנשום בכוחות עצמה, "רק שאם זה לא מתואם עם השיווק, אסור לי להכניס את הידיעה…".

את עיתונאית? שאלתי בחוסר נימוס.

"כן", היא ענתה בגאווה גדולה. "יש לי אפילו תעודת עיתונאי כבר הרבה שנים… אבל אתה יודע, היום זה לא משנה בכלל. כי אם השיווק לא מסכים, אין ערך לידיעה ולא משנה כמה היא חשובה. מצטערת" – היא חתרה לסיים את השיחה הלא נוחה בעליל – "אז אני מבינה שאתה לא מסכים שנשתמש בתמונה ששלחת?"


פה כבר התמלאתי חמה, מה שהצדיק, לפחות מבחינתי, לשפוך עליה את מה שהצטבר לי "עד כה" בסוגיה. אמרתי לה שזה לא ממש 'אתי' להתנות פרסום מידע בתשלום על מודעות. היא אמרה שהיא יודעת "אבל ככה זה אצלנו".

הרחקתי לכת ואמרתי שזה נוגד את האמנה שנחתמה במועצת העיתונות. היא שאלה "מה זה?", אז ציטטתי באוזניה את הסעיף שמדבר על צורך בהפרדה מוחלטת בין 'ידיעות מערכת' ל'מחלקה המסחרית'. בתגובה היא נאנחה בקול גדול.

זה היה הרגע המדויק להגיד שבעצם אני מתנצל ולא התכוונתי. לא ידעתי שהעיתונאים בכלי התקשורת שלה הם בעצם סוכני מכירות ו"שזה בסדר, כמובן", אבל אני מעדיף שלא תפרסם את הידיעה וגם אני, אם רק יקשיב לי הלקוח (כי יש לו משרד פרסום שמטפל בו) אשמח לשכנע אותו שלא להטיל את מעותיו בכלי התקשורת הנקלה הזה.

סופו של הסיפור, אגב, הידיעה נכנסה דווקא ואפילו זכתה לקבלת פנים חמה ורחבה. "ללקוח חדש מותר לפרגן", יסבירו לי אח"כ באותו עיתון, "כי אולי זה אפילו ישתלם בעתיד…".

רני רהב, אדם שאני מחשיב מאוד, הוא איש שיודע לרתום את יחסי הציבור לטובת לקוחותיו ועושה זאת במקצועיות ראויה להעתקה. ובכן, רהב אמר פעם, וסליחה אם אני לא מצטט באופן מדויק, כי "איש יחסי הציבור הוא בעצם מישהו שמוכר תוכן בחינם, לכלי התקשורת". אם לתרגם את דבריו לעברית מדוברת, הרי שהעיתון נזקק למלא את עמודיו בתוכן שירתק את קוראיו, היחצן, יודע כיצד לעניין את הקוראים ולהגיש להם סיפור יפה, גם אם המחיר הוא לאזכר את לקוחו. זוהי מהות העבודה של היחצן והיא לא תשתנה, אף לא בעתיד.

מצד שני, שואל מנהל השיווק ברשת מקומונים גדולה ואהובה, "למה שאתן את מעט שטחי הפרסום שלי ללקוח שאינו מפרסם אצלי, על חשבון לקוח שמגיע לו כי הוא מפרסם?". השאלה צודקת והעדפה מוצדקת גם. אבל אם הידיעה ששלחת מעניינת את הקוראים כי יש בה חדשה מרתקת, הלקוח לא מפרסם כי הוא קמצן, טיפש או שניהם יחד, אך במקביל עושה הידיעה שירות לקוראים, לא חבל לאכזב אותם?

קראתי את המאמר המשכנע של נוחעם בגיליון המיוחד של 'פרוג', אפילו הופתעתי קלות שלא נשאלתי שאלה לצורך הכתבה (לדבר על יחסי ציבור במגזר ולא לדבר עם יחצנים שזהו מקצועם?), מילא. זאת לא עבירת אתיקה, אבל זאת נאיביות מסכנת חיים לתלות חוסר יצירתיות וחוסר מקצועיות של יחצן, כשהגוף מולו הוא עובד פועל כאחרון הסוחרים בבזאר טורקי.

במילים אחרות: אם מחר יחליט העיתון לפרסם ידיעות יח"צ, רק בתנאי שמנהל המשרד (או מנהלת) יגיעו אליו הביתה, ישטפו לו את הרצפה, יקפלו כביסה ויחתלו את עולליו ("כי ככה זה אצלנו") נראה לכם שהלקוח יצפה ממשרד יחסי הציבור שלו לתחוב שם ידיעות? שיתחב אותן בעצמו.

 

משרדי הפרסום החרדיים עושים עבודה טובה בתחום הפרסום, כנראה. מעייף לחזור על זה, אולם לא לחינם שני המגזרים היחידים בעולם שעדיין לא הפרידו את מחלקת יחסי הציבור מעבודת משרד הפרסום הם המגזר החרדי וה… ערבי. זה לא עובד כך בעולם, זה כבר לא עובד כך בארץ ועד תו שין פא זה כנראה יפסיק לעבוד גם אצלנו.

אבל המדיה, כפופה לשיקולים כלכליים ככל שתהיה, יודעת את האמת ומכירה בהיגיון. איך אני יודע? אותם מנהלים שולחים אליי לקוחות, מפרגנים ליונת החן במשרדי ושכמותה (יש?) על העבודה וסומכים עלינו שלא נשגר אליהם ידיעות יח"צ משמימות, עבשות או סתם מֵעוּלָגוֹת ניסוח, הנה, סוג של קרן אור קטנה בדרך ל-2020.

רוצה היומון החרדי (או השבועון, או הירחון) לתלות פרסום ידיעות בפרסום מודעות, לבריאות. מסורת ה"גילוי הנאות" מחייבת אותו לפרסם בראש העמוד באופן בולט את המילים "תוכן שיווקי". לכשעצמי אני חושב שיותר הגיוני שכלי התקשורת הנ"ל יצרף את צמד המילים ההן ללוגו העיתון.

יחצנים טובים ימשיכו לרגש ולהפתיע את העיתונאים ביצירתיות ותעוזה קריאטיבית. אני מניח שכל מי שעוסק בתחום לא יפסיק לחשוב מחוץ לקופסה גם בשת"פ. אבל אם כלי התקשורת הנ"ל רוצה להרגיש כמו "עיתונות", שיתחיל להתנהג כמו.

 



פוסט טראומה: שיטת מצליח י"ט אייר תש"ע, 03/05/2010


רק השבוע קבעתי לסושי עם לקוח פוטנציאלי, ככלל אני מאמין שהדרך לליבו של הלקוח עוברת דרך צ'ופסטיק, וואסבי וכתמי סויה. האכזבה גדולה כשמתברר שהאדם מתקשה להקשיב להגיגים ותיאוריות עבודה מפורטות כשפיסות טונה מוטלות לפניו, מילא. יומן הפגישות שלנו כולל גם מקומות חלביים ובשריים במקרה של חוסר תקשורת בעל מאפיינים יפניים.

אומנם קבענו במקום אחר, מסעיר פחות, אבל עדיין, הנורות האדומות לא הבהבו מספיק, כנראה. כבר בתחילת הדברים הדגיש בן שיחי כי הוא אינו מתכוון להשקיע שקל בפרסום ואת כל התקציב הוא מפנה לעבודת יחסי הציבור. משרד מקביל במדיה הכללית היה מכריז על יום חג למשמע הדברים, אני החוורתי. הסברתי לו שכדי להגיע את קהל הלקוחות הפוטנציאלי חשוב לשלב בחוכמה את התקציבים והפעילות הפרסומית עם זאת היחצנית, אבל הדיבורים היו לחינם. ניסיתי להחכים אותו בדרך העבודה – רמזתי שכלי התקשורת יתעלמו ממנו באלגנטיות מעוררת השתאות ואפילו הצעתי לו סכימה איך זה עובד, כולל תיאור עץ המשקיעים ובעלויות צולבות של המו"ל – וכלום, הבחור אפילו מסרב לשקול פגישה ("בלי סושי!!") עם פרסומאי.

אמרתי לו שאחשוב על זה, אבל כבר בדרך לחנייה זיהיתי בעצמי התנגדות ערה למהלך. עצמי הזכיר לי שלא כדאי לעצבן את המדיה, שלקוחות באים והולכים והמדיה לעולם נשארת ובכלל "מה-זה-שהלקוח-חושב-שהוא-יודע-הכול-כשכלל-בסיסי-בתקשורת-החרדית-דתית-הוא-לא-מבין?"

בקיצור, התקשרתי אל הלקוח והודעתי לו שזה לא נראה לי. כדי להפגין אבירות, אפילו הצעתי לו משרד אחר, אבל אז הוא אמר "רגע, מה הלחץ? אתה חושב שצריך פרסום? ניקח פרסום. העיקר אל תכעס ואל תיקח את זה אישית...".

בסוף התיק נפל כי למוצר שלו אין כשרות. לסושי לעומת זאת, יש כשרות מהודרת...


עמוד: ראשון | 2


הלקוחות שלנו